Halacha2goThe one minute halacha

במשנ״ת בפנים שלא להשתמש בכלי זכוכית שבלע איסור למשקה חריף - ×”× ×”, מעיקר הדין קייל״ן שאין מליחה לכלים. אמנם במג״א סתמ״ז סקט״ז (הובא בהגהות רעק״א לש״ך יו״ד סס״ט סקס״ח) כ׳ להחמיר שבכבוש בציר (או בחומץ חזק. ואכ״מ) בכדי שיתן על האור וירתיח (שלכמה דעות ×”×´×– ב-6 דקות. ואכ״מ) מפליט, וכשי׳ הדרישה (יו״ד שם, הביאו הש״ך וחלק עליו. וגם בט״ז שם סקמ״א לא ס״ל ×”×›×™). אבל בשו״ע אדה״ז סתמ״ז סכ״ז (ועיי״ש סכ״ט) שאינו מפליט כ״א מבליע (כד׳ הש״ך). וכ״כ שם סנ״א. 

ומ״מ, יש מקום לחומרא (כדעת המג״א, וראה בחכמ״א (כלל × ×– ס״ו. שם ס״י. כלל × ×— ס״ג. ושם בבינ״א סנ״ט סקע״ז) להחמיר כשאין הפ״מ. וכ״פ במשנ״ב סתמ״ז סקמ״ב) ע״פ מש״כ אדה״ז שם סנ״ו שהמחמיר שלא להשתמש במלח שהי׳ בכלי חמץ תע״ב. ומדבריו מ׳ שאי״ז רק מחששא שהכלי לא הי׳ נקי (וכד׳ הש״ך בנקוה״כ יו״ד סצ״ה בהשגתו עמש״כ הט״ז שם סקי״ח), כ״א שחוששים להשי׳ דיש מליחה לכלים. וכן מורה קצת ל׳ הרמ״א סי׳ קה סי״ב ויג. ועיי״ש בביהגר״א. ובמ״מ וציונים (אשכנזי) שם ר״ל שלדעת אדה״ז בכלי של איסור (משא״כ בהיתר - בחמץ בפסח או בכלי של בשר לחלב) אסור מדינא (וצ״ע). (וראה גם בפמ״ג יו״ד סצ״ו במ״ז סק״ג לענין חריי״ן). ובב״י שם בסצ״ה לענין גבינות שנעשו בדפוסי גוים שטעם החומרא משום הרחק מן הכיעור והדומה לו. 

ואיך שלא יהי׳, יש מקום לחומרא עכ״פ. וכש״כ בכבוש בחומץ דחמור טפי מסתם מליחה (עייי״ש בש״ך). ולהעיר משו״ת קנאת סופרים להגרש״ק בהשמטה לנדרי זרוזין ס״א שכ׳ בענין ×–×”: כן אני מורה תמיד וכו׳ ואין לגבב בזה קולות קולות הרבה יחד. 

ובפרט שלכתחילה קיימינן השתא. ומצינו בפוסקים שחתרו טובא למצוא טעם להקל בדיעבד, ולא התירו בשופי, וכש״כ לכתחילה. ועוד שברמ״א סי׳ קה סי״ג כ׳ בטעם ההיתר במלח לפי שהם יבשים, הא בלח אסור, וכמ״ש בש״ך שם סקמ״ד דהיינו לכתחילה דוקא. ומ׳ שגם בזה חשש לסברא שבלח חריף מפליט מכלי (אבל ביבש הוא רק בגדר המחמיר תע״ב). וראה ×’×´×› ש״ך יו״ד סצ״א סק״ג בסופו בשם האר״ח. שם סקכ״א סק״י. וכבר × ×–' לעיל שבפמ״ג הנ״ל החמיר בחריי״ן (דל״ש בי׳ כבוש ודוחקא וכו׳) שבכלי בשר אפי׳ מדינא. וצ״ע טעמו. (וראה חכמ״א כלל נו ס״א). 

אבל מודינא שאי״ז מדינא, ובפרט שאינו רגיל שיהא חומץ חזק, וכדרך שמולחים לקיום. ובדגו״מ שם סתמ״ז סקכ״ח ובהגהות חת״ס שם שבחומץ ודאי יש להקל (דקיל טפי מציר), ושלחנם החמיר המג״א (גם לשיטתו). וראה שו״ת מהרש״ם ח״א סקל״ו. 

ובאמת, עוד טעם לשבח להחמיר בכגון דא, מטעם אחר, שלא להיכנס לחשש שתיית שכר של גוים במקום מכירתו משום חתנות, משא״כ בשאר דברי שתי׳. והדברים ארוכים. ודוק. 

והנה, מוכרחני להאריך במש״כ בפנים בנוגע להשתמשות בכלי  שבלעו איסור בדרך עראי. וכבר באו דברינו בזה במק״א, בקובץ הערות הת׳ ואנ״ש ×´770×´ (יו״ד שבט תשע״א). ומעיקרא סבור הייתי להסתפק במועט, ולא ראיתי צורך לחזור ולשנות פ״ז. אבל מה אעשה שרבו עלי חביריי, ושאלתם בפיהם לדעת על מה הוטבעו אדני׳. ולכן הרי היא לפניכם, שניות מד״ס, ומצוה בחזר״ת:

ידועים ד' הפמ"×’ יו"ד סצ"א בשפ"ד סק"×’ דאפי' בדרך עראי אין להשתמש בצונן בכ"ד דל"מ הגעלה ×›×›"×— (משא"×› בשאר כלים דדרך עראי מותר כמ"ש ברמ"א יו"ד סקכ"א שם), וכ"×” רהיטת האחרונים שם, ויסודו בגי' הרי"×£ פסחים ל,ב וכ"×” ×’×™' הרמב"ם (חו"מ פ"×” ×”×›"א) וע"פ מה שבי' בר"ן שם ובמ"מ שם. 

(וצל"×¢ מש"×› בדרכ"ת יו"ד סצ"ד סקנ"ב מס' מאורי אור (בחלק קן טהור בחי' ליו"ד שם), דמש"×› בשו"×¢ יו"ד סצ"ד ס"×’ להתיר בצונן (ולא ×”×’×™' הרמ"א לאסור להשתמש בקביעות), היינו רק בדבר של"ש בו הגעלה – דאיפכא מסתברא, וכלפי לייא. ובפשוטו, מיירי בדרך עראי (×›"×” בשפ"ד שם סקי"ב ובפלתי סק"×–) ובשאר כלים (אבל בפלתי שם דמ' דמיירי גם בשל חרס, וכנראה טעמו, דסתם קדרה של חרס (ראה מש״כ בקובץ הנ״ל בשוה"×’ להע' 12), וס"ל כהשי' (ראה לקמן) דבדרך עראי מותר גם בשל חרס)).

אמנם, בפסקי אדה"×– שם ר"ל שאי"×– דעת אדה"×–, ×¢×™×™"ש. ולפענ״ד לא דק, דודאי שלדעת אדה"×– מעיקר הדין מותר להשתמש בצונן דרך עראי אפי' בכ"×— שנשתמשו בו בחמין (שו"×¢ אדה"×– סתנ"א ס"ב. והוא דלא כמ"ש בבינ"א אות × ×– דאסור מדינא דגמ' (לשי' הרי"×£), ואמטו להכי אסור גם במתאכסן בבית נכרי, שלא חילקו בזה. אבל ביד יהודה סי' ס"ט פיה"א סקע"ב הביא מהמפורש בחי' הריטב"א ×¢"×– לג, ב להיתרא, דל"×’ בכה"×’ שמא ישתמש בו בחמין, ורק במשתמש דרך עראי בביתו גזרינן. ולאדה"×–, בטל היסוד ובטל הבנין, דס"ל דבאמת אינו אסור מעיקר הדין), אלא שחששו להחמיר כד' הסוברים שאסור, ומחשש שמא ישתמש בו גם בחמין (וי"ל דחומרא זו הובאה בשו"×¢ אדה"×– במק"א, בסת"×  סי"×’. ויתכן, דהוא לא רק ממנהגא, ×›"א לחוש לשי' ×”× "ל. וצ"×¢ לדעת אדה"×–, אי החמירו גם במתאכסן בבית נכרי). 

והא דלא נחית אדה"ז למנהג זה כאן, י"ל בפשי' (ראה עד"ז בשו"ת הצ"צ או"ח סק"ה), כיון שבלא"ה בפסח נהגו עוד יותר שגם בכ"ח שנשתמש בו בצונן אין משתמשין בו אפי' בצונן (שו"ע אדה"ז סתנ"א סמ"ג).

ובהכרח לומר כן, דהרי מנהג העולם שלא להשתמש בכ"ח ישנים בפסח הובא ברי"ף וברא"ש שם, ובשלמא להרא"ש שמעיקר הדין אפי' נשתמש בחמין משתמש בו בצונן, א"ש המנהג להחמיר טפי, אבל להרי"ף בלא"ה אין להשתמש בצונן. וצ"ל בדעת הרי"ף דמנהג זה בפסח בא להוסיף דאפי' בכ"ח שהשתמשו בו מלכתחלה בצונן לא ישתמש בצונן. וכ"ה בב"ח (סתנ"א סי"ז סוד"ה ומ"ש אבל אם), ובמג"א שם סקמ"ג. ומזה שפי' רבינו מנהג זה כן, מ' בדעתו ג"כ שגם בשא"ס נהגו בכלי שבלע ע"י חמין שלא להשתמש בצונן. אמנם בבי' הגר"א שם סקס"ט מפרש דקמ"ל שכ"ה בכל כ"ח ולא רק בבית שאור.

והנה, את"ל דממנהגא דין כלי זכוכית ×›×›"×— [ובט"×– או"×— ספ"×” סק"ב דגרע מכ"×— (לגי' דידן. וי"×’: ×›×›"×—). ולהעיר מזה שבכ"×— קיי"ל שהגעלה מועלת בנבלע ×¢"×™ כבישה מעל"×¢ בצונן (אדה"×– סתנ"א סס"א) ובזכוכית נוהגין גם בכה"×’ שלא להגעיל (שם סע"ד. וראה שו"ת צ"צ או"×— שם בישוב ד' אדה"×–. וראה בישוב ד' הרמ"א עד"×– בבית מאיר סכ"ו. שו"ת מהרש"×’ או"×— סס"ד. ערוה"ש סתנ"א ס"× . ועי' בביהגר"א באו"א], מקום לנהוג שלא להשתמש גם בכלי זכוכית אפי' בצונן. 

אלא שכפשוט שיש לחלק דסו"ס בדיעבד ומעיקר הדין קיי"ל שהגעלה מועלת, וכולי האי אין להחמיר והבו דלא לוסיף. ואף שסוכ"ס מצד המנהג שלא להגעיל יש לחוש שישתמש בו בחמין ללא הגעלה ואי לא הא לא קיימא הא – ×™"ל דמה שנהגו נהגו, וכל ×›×”"×’ לא מפשינן תרי חומרי. עכת״ד שם בנוגע לעניננו. 

והנה, נשאלתי במה שכתבנו להתיר לשתות אחרי שהוציאו הלימון. וטעמי ונימוקי עמי, שגם בלימון גופא יש כמה צדדי היתר, וכפי שית׳ לקמן, והבו דלא לוסיף עלה. ועוד והוא העיקר, שכמות המיץ שבתוך הלימון (שבד״כ נמצא מע״ג הכוס, ואין שום דוחקא כ״א × ×’×™×¢×” בעלמא בכוס, וזוטר שיעורי׳ – אף שהו״ע נאסר בכדי נטילה לפחות, ואינו מתבטל בס׳, שאפשר לסוחטו אסור) שנכנס לתוך המשקה בטל בס׳ במשקה שבכוס. וראה במ״ז סצ"ו סקי״ב שבמי לימונים יש יותר מקום להקל ולסמוך על הדעות שבלח בלח ל״א ×—× ×´×  בשא״ס.

והנה, בלימון מעליותא טובא, שאינו חריף גמור, וה״ה כפירות (תפוחים) חמוצים. וכ״כ בחכמ״א כלל מט ס״ג שדינו כתפוחים חמוצים (ובש״ך סק״כ ל״כ כן, דס״ל להחמיר בתפוחים חמוצים. ומ״מ, ס"ל שאי״ז חריף גמור. והט״ז סקי״ב קאי התם בדעת המחבר). ובמקום הפסד כ׳ בט״ז סק״ט להקל. (ולכל היותר בעי קליפה (ראה במ״ז שם), והרי בכ״ד שצ׳ קליפה ה״ז חומרא בעלמא ורק לכתחילה). ולכמה דעות - גם בב״י יש להקל (ראה חכמ״א כלל מט ס״ז. וכ״ה ביד״י פיה״א סקכ״א בסופו ובפיה״ק סקכ״ב. אבל אין כן מ׳ הט״ז). [ולהעיר מהשקו״ט בנוגע לאתרוג אם הוא ד״ח, ראה בתוה״ב ב״א ש״ד. ובפת״ש סקכ״א סק״ט מהבכ״ש בדעת התוס׳. יד״י כאן סק״א. וכתבנו מזה במק״א בקובץ הנ״ל בהע׳ 10. ויש להוסיף לזה מענה להרש״ז גו״א, נתפרסם בתשורה לחתונת שוויי-שטרנברג (כסלו תשע״ו. ושם מציין גם לד׳ אאזמו״ר בזה, עייי״ש. והעיקר, מש״כ שם: ״לימונס״ אולי יודיעני מי אכל עכ״פ כזית א׳ מזה)].

ולכאו׳ שייך כאן גם מש״כ הרמ״א סצ״ו ס״א שכשיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא, משום ס״ס, דשמא לא החמירו (בסכין שאב״י) רק בחלתית, ומה״ט קונים צנון חתוך. (ומש״כ שם משום דתלינן שנעשה במרא וחצינא - היינו במקום שהסכין הוא של איסור, דמיירי כשאינו קונה אצל אומנים כבמרקחת של זנגביל דלקמן (בס״ב), והסכין משמש להיתר ולאיסור, אבל כשיש ספק אם הסכינים הם של היתר או של איסור, כיון שיש גם סכינים המיוחדים לפירות, וחוששים שמא השתמשו בסכיני בשר, פשוט שגם בזה הולכים לקולא, שהרי כ״כ הרמ״א: ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא). אלא שבפמ״ג במ״ז סק״ח כ׳ (בשם המנ״י כלל ס״א סכ״א. אבל שם קאי לענין היתר נטילת מקום בחתוכים בסכין) שכשאפשר לקנות שלם אין לסמוך על הספק. וג״ז רק משום חומרא.

אבל ז״א, שכ״ז בסתם סכינים שא״י אם הם ב״י,  ראה ש״ך סקי״ג, משא״כ בידוע שהסכין ב״י, (ובתשמישן תדיר ל״א סתם כלים אב״י. ועוד שבמקומות כאלה ×”×´×– בד״כ כאילו אומר לו בשל לי בקדירתך או עשה לי מרקחת שה״ז כאילו בישל בידים (שו״ע סקכ״ב ס״ו)), וכמ״ש גם בש״ך סקי״ב, וה״ט שספק ד״ח הוא ספד״א (ראה פמ״ג בש״ד שם ובמ״ז סק״א). אלא שי״ח וס״ל להתיר גם בספק א׳ (ראה ×›× ×”×´×’ בהגב״י סקי״ב. בל״י סקי״ב. כו״פ סק״ב הובא בפת״ש כאן. וכ״פ בערוה״ש סי״ז), אי משום חזקת היתר (אבל ראה בפת״ש שם. חכמ״א כלל מט ס״ה), אי משום שמא נתבטל טעם הצנון ×¢×´×™ לפת (ערוה״ש שם). ועאכו״כ בשאר ד״ח (ולא בצנון) שגם להש״ך (סקי״ב) אפשר להתיר בחריי״ן וכיו״ב (אבל ראה בפ״ד שם), וכש״כ בלימונים. 

אמנם, אף את״ל שאין להתיר משום ספק וס״ס, בנדו״ז שייך שפיר מש״כ הרמ״א (כאן בס״ג) שמותר לאכול מרקחת זנגביל שיש להם כלים מיוחדים. וכמ״ש בשו״ע (שם) שאפשר שע״י הרקחים ושאר אומנים מותר שכל אומנים מייחדים כלים למלאכתם. וכמשנ״ת בפנים. 

ואף דסיים עלה שכל בענ״פ יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות - אי״ז רק משום הרחק מן הכיעור וכיו״ב, כ״א שבאמת מקום לספק שמא אין לו. וכ״מ קצת בט״ז כאן סקי״ב. וכ״מ במקור הדברים בתורת הבית להרשב״א ובטור וב״י שם. ועד״ז פי׳ בערוה״ש שם. וממילא, במקום דליכא לספוקי בהכי, שכמעט ברור שיש להם כלים מיוחדים, שרי גם לבענ״פ. 

(לאידך, ילה״ע שבמי לימוני״ש (דלקמן ס״ד) לא הותר מטעם הנ״ל, ואדרבה בש״ך שם סק״כ שקרוב שחותכים בסכין שלהם, וכפי שית׳ לקמן. ויתכן שהיתר ×–×” הובא בשו״ע שם רק בדרך ״אפשר״, וגם כ׳ שבענ״פ צ׳ לחוש, ובלימוני״ש מתיר בשופי גם לבענ״פ. או״י שאין לסמוך על היתר ×–×” אא״כ בצירוף טעמים אחרים, (וה״ט גופא שבענ״פ יחוש לעצמו), וכבמרקחת שנז׳ ×’×´×› שיש שתולשין אותו. ומפורש כן ביד״י פיה״א סקכ״ו, שכ׳ שבאם ודאי שאין תולשין לא ידעתי אם סומכין ×¢×´×– שמסתמא יש להם כלים מיוחדים. אבל יותר נ׳ שיש לחלק טובא בין אומנים לשאר מוכרים. ובמי לימוני״ש מיירי גם כשאינם אומנים. וכן במרקחת, באם אין דרך לתלוש, יש להקל רק אצל אומנים (עיי״ש ביד״י פיה״ק סקכ״ו). וא״ש סתימת השו״ע (בסקכ״ב) להתיר אצל אומנים ללא שנזקק לטעם נוסף). 

ועדיין יש להנדז בה קימעא, דשמא לא התירו משום כלים מיוחדים כ״א בצירוף שסתם כלים אב״י, וכנ״ל. ומ״מ, נראה עיקר שכ״ז כשהוא מטעם דקפדי אמנקיותא ואין רוצים בעירוב הטעמים, משא״כ כשהוא מחשש חיידקים, ומה גם כשחוקי המקום מיוסדים כך, אין מקום לחשש. 

(ויש שעוררו שמ״מ מקום לחוש שנבלע טעם איסור ×¢×´×™ מכונה להדחת כלים. וגם בזה ישנם צדדי היתר. וד״ז דורש אריכות יתירה, ומקומו לא יכירנו כאן, ולכשאפנה אשנה פ״ז, ועוד חזון למועד. ולאחרונה נודע לי מפי א׳ מידידנו שליט״א ש״ב הרשז״ק שליט״א שהאריך בזה, דבר דבור על אופנו, בקונט׳ מיוחד שתח״י. ואולי, לתועלת הרבים, ×”×’×™×¢×” שעה לפרסמו עלי גליון). 

ויש להוסיף בטעם ההיתר למאי דקייל״ן שנעיצה מועיל בסכין איסור, גם לחתוך ד״ח (ראה שו״ע יו״ד סקכ״א ס״ז. וי״ח. ואכ״מ), וכבר כתבו בכ״מ שאופן השטיפה בימינו כנעיצה דמיא (בכמה פרטים), ראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תלה. ותליא באשלי רברבי בגדר נעיצה, שהרי בנדו״ז עיקרו להפליט הבלוע ולא רק לקנח שמנונית, עייי״ש אצלנו. 

[ועוד יצויין, שידוע שאא״פ לטעום כלל טעם בשר בסכין ובלימון. ולדעת המחבר אפשר לכתחילה לסמוך על טעימה. ואף שלדינא כ׳ הפוסקים שאין לסמוך אטעימה, גם בטעימת היתר ודישראל - מ״מ כבר כתבו בכ״מ דחזי לאצטרופי בזמנינו שלא ניכר טעם הבליעה]. 

כן להעיר ממש״כ בדע״ת למהרש״ם (סצ״ו ס״א ד״ה וי״א דה״ה לאב״י) דאזלינן בתר רוב תשמישו של סכין. 

ועוד אחת לנו בטעם ההיתר , שה״ז כמי לימונ״ש של גוים הנ״ל, איך שלא נפרש בטעם ההיתר, עיי״ש בנו״כ השו״ע. ובפרט להסוברים שעיקר ההיתר דוקא בלימונים וכיו״ב. וברמ״א שם הוסיף שאין להחמיר כלל. ובמיוחד לפמש״כ בש״ך שד׳ הרמ״א הנ״ל קאי גם אלימונים, והוא משום שכן נתפשט המנהג. ומיירי גם באופן שקרוב הדבר שחותכים בסכין שלהם, עייי״ש בש״ך. אלא שד״ז תלוי בכמות הלימונים שחותכים במקום. (ובפרט לדעת הפלתי חוו״ד ועוד שצ״ל כ״כ לימונים שיש בכדי נטילה שלהם יותר מב״פ ס׳ כנגד להב הסכין. ובערוה״ש שם שרק כשחותכים לאלפים).

ועוד אחת לנו בטעם ההיתר כבמי לימונ״ש של גוים בס״ד, איך שלא נפרש בטעם ההיתר. ובפרט להסוברים שעיקר ההיתר דוקא בלימונים וכיו״ב. וכבר כתב הרמ״א בזה שאין להחמיר כלל. ובמיוחד לפימ״ש בש״ך שד׳ הרמ״א קאי גם אלימונים, והוא משום שכן נתפשט המנהג. ומיירי באופן שקרוב הדבר שחותכים בסכין שלהם, עייי״ש בש״ך. אלא שד״ז תלוי בכמות הלימונים שחותכים במקום. (ובפרט לדעת הפלתי חוו״ד ועוד שצ״ל ×›×´×› לימונים שיש בכדי נטילה שלהם יותר מב״פ ס׳ כנגד להב הסכין. ובערוה״ש שם שרק כשחותכים לאלפים).